פסיכולוגיית הפסיכוסינתזה
בראשיתה של הפסיכולוגיה המודרנית עומדת התגלית שבני אנוש מותנים בידי חוויות הילדות שלהם. פרויד ואחרים דיברו על הלא מודע, בדרך כלל מציאות בלתי נגישה של הנפש, אשר מכילה את חוויות העבר שלנו ומייצרת השפעות אמיתיות על ההרגשה, על המחשבה ועל ההתנהגות העכשווית שלנו. אם כן, הפסיכואנליזה ביקשה לטפל בהפרעות פסיכולוגיות דרך ניתוח שורשיהן בעבר.
ב-1911 החל רוברטו אסג'יולי, כחלוץ בשדה הפסיכואנליזה באיטליה, לפתח את התובנה שלא רק העבר הפסיכולוגי קיים בהווה, אלא גם העתיד הפסיכולוגי. במלים אחרות, ממש כשם שהילדות משפיעה על חיינו הנוכחיים, כך משפיע גם הפוטנציאל האנושי העצום לריפוי ולשינוי. אכן, הדחקה של פוטנציאל גבוה זה עשויה להוביל להפרעות פסיכולוגיות מתישות לא פחות מההדחקה של טראומות ילדות. אסג'יולי טען שממש כשם שיש לא מודע נמוך, כך יש גם על מודע. הוא מתאר אותו כמציאות של הנפש המכילה את הפוטנציאל הגבוה שלנו – העצמי, מקור הדרך וההתפתחות האנושית הייחודית. זוהי המציאות של ערכים ושל חוויות שיא, שנחקרה מאוחר יותר בידי אברהם מאסלו, אבי הפסיכולוגיה ההומניסטית והטרנספרסונלית.
אסג'יולי ניסח את תגליותיו לגישה שלה קרא פסיכוסינתזה. מונח זה מבחין אותה כמובן מהפסיכואנליזה, אבל אסג'יולי לא התכוון בכך לוותר על תובנות הפסיכואנליזה, אלא לכלול את העבר בתוך ההקשר של התעוררות העצמי.
צלילה אל מעמקי העבר וריפוי טראומות ילדות חשובה בפסיכוסינתזה לא פחות מאשר בגישות פסיכולוגיות אחרות. בפסיכוסינתזה עבודת חשיפה זו נעשית בהקשר של גילוי וביטוי המקורות העשירים של העצמי ההולך ומתגלה.
אם כן, הפסיכוסינתזה אינה מודל של פתולוגיה וטיפול גרידא, אלא גישה התפתחותית שיכולה לסייע בהדרכתם של בני אדם להבין את משמעות חייהם בהקשר הרחב של סינתזה – הדחף לחולל הרמוניה של כל היחסים – בינם לבין עצמם, בינם לבין זולתם, בין יחידים ובין קבוצות.
העצמי והאני
אסג'יולי זיהה עיקרון אינטגרטיבי רב עוצמה הפועל בתוך הנפש האנושית – העצמי. כאשר בפסיכולוגיה הטרנספרסונלית יש לא מודע מוגדר היטב, אישי וקולקטיבי, פסיכוסינתזה כפסיכולוגיה פסיכו-רוחנית מוסיפה את ההבחנה של תודעה רוחנית – זו של העצמי. פסיכולוגיה זו רואה את העצמי כמציאות, ישות חיה, שיכולה להנחיל ידע ומודעות. היא מכירה בכך שהעצמי הוא הוויה רוחנית חדורה באהבה היכולה להופיע לפנינו במצבה האימננטי והטרנסצנדנטי. העצמי מעצב מבני אגו שבתוכם האני – הזהות האישית – הופך מודע. העצמי גם מזמין בהתמדה ומדריך את אותו אני לרמות של ריפוי ומלאות בתהליך המוביל למודעות.
פסיכוסינתזה מצביעה על עצמי מובחן, אך לא נפרד, מתכניה של הנפש. אם כן, העצמי הוא מקור עמוק של הוויה שנמצא שם בשבילנו, גם כשאנחנו מפוצלים ומפוררים וגם כשאנחנו שלמים. עצמי זה גם ניצב על הגבול בין האישי לאוניברסלי.
בראשיתה של הפסיכולוגיה המודרנית עומדת התגלית שבני אנוש מותנים בידי חוויות הילדות שלהם. פרויד ואחרים דיברו על הלא מודע, בדרך כלל מציאות בלתי נגישה של הנפש, אשר מכילה את חוויות העבר שלנו ומייצרת השפעות אמיתיות על ההרגשה, על המחשבה ועל ההתנהגות העכשווית שלנו. אם כן, הפסיכואנליזה ביקשה לטפל בהפרעות פסיכולוגיות דרך ניתוח שורשיהן בעבר.
ב-1911 החל רוברטו אסג'יולי, כחלוץ בשדה הפסיכואנליזה באיטליה, לפתח את התובנה שלא רק העבר הפסיכולוגי קיים בהווה, אלא גם העתיד הפסיכולוגי. במלים אחרות, ממש כשם שהילדות משפיעה על חיינו הנוכחיים, כך משפיע גם הפוטנציאל האנושי העצום לריפוי ולשינוי. אכן, הדחקה של פוטנציאל גבוה זה עשויה להוביל להפרעות פסיכולוגיות מתישות לא פחות מההדחקה של טראומות ילדות. אסג'יולי טען שממש כשם שיש לא מודע נמוך, כך יש גם על מודע. הוא מתאר אותו כמציאות של הנפש המכילה את הפוטנציאל הגבוה שלנו – העצמי, מקור הדרך וההתפתחות האנושית הייחודית. זוהי המציאות של ערכים ושל חוויות שיא, שנחקרה מאוחר יותר בידי אברהם מאסלו, אבי הפסיכולוגיה ההומניסטית והטרנספרסונלית.
אסג'יולי ניסח את תגליותיו לגישה שלה קרא פסיכוסינתזה. מונח זה מבחין אותה כמובן מהפסיכואנליזה, אבל אסג'יולי לא התכוון בכך לוותר על תובנות הפסיכואנליזה, אלא לכלול את העבר בתוך ההקשר של התעוררות העצמי.
צלילה אל מעמקי העבר וריפוי טראומות ילדות חשובה בפסיכוסינתזה לא פחות מאשר בגישות פסיכולוגיות אחרות. בפסיכוסינתזה עבודת חשיפה זו נעשית בהקשר של גילוי וביטוי המקורות העשירים של העצמי ההולך ומתגלה.
אם כן, הפסיכוסינתזה אינה מודל של פתולוגיה וטיפול גרידא, אלא גישה התפתחותית שיכולה לסייע בהדרכתם של בני אדם להבין את משמעות חייהם בהקשר הרחב של סינתזה – הדחף לחולל הרמוניה של כל היחסים – בינם לבין עצמם, בינם לבין זולתם, בין יחידים ובין קבוצות.
העצמי והאני
אסג'יולי זיהה עיקרון אינטגרטיבי רב עוצמה הפועל בתוך הנפש האנושית – העצמי. כאשר בפסיכולוגיה הטרנספרסונלית יש לא מודע מוגדר היטב, אישי וקולקטיבי, פסיכוסינתזה כפסיכולוגיה פסיכו-רוחנית מוסיפה את ההבחנה של תודעה רוחנית – זו של העצמי. פסיכולוגיה זו רואה את העצמי כמציאות, ישות חיה, שיכולה להנחיל ידע ומודעות. היא מכירה בכך שהעצמי הוא הוויה רוחנית חדורה באהבה היכולה להופיע לפנינו במצבה האימננטי והטרנסצנדנטי. העצמי מעצב מבני אגו שבתוכם האני – הזהות האישית – הופך מודע. העצמי גם מזמין בהתמדה ומדריך את אותו אני לרמות של ריפוי ומלאות בתהליך המוביל למודעות.
פסיכוסינתזה מצביעה על עצמי מובחן, אך לא נפרד, מתכניה של הנפש. אם כן, העצמי הוא מקור עמוק של הוויה שנמצא שם בשבילנו, גם כשאנחנו מפוצלים ומפוררים וגם כשאנחנו שלמים. עצמי זה גם ניצב על הגבול בין האישי לאוניברסלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה