הנשמה והסבל האנושי
טבע הנשמה הוא המתווך הגדול או עקרון האמצע בין עצמי לחומר, וככזה הוא הגורם בעל כושר החישה בכל הנוגע למוחשי מצד אחד והמהות הרוחנית המסוימת של בן האדם מהצד האחר.
מסע ההתפתחות הרוחנית מתבונן על סבל מפרספקטיבה רב ממדית. אצל אחדים התנאים האינטנסיביים ולעתים נוראיים של הילדות המוקדמת וטראומות משפחתיות נחרתו עמוק בנפש, דרך התכחשות לילד הפנימי, דרך הפיצול הראשוני ודרך בניית מבני אגו הגנתיים. על הסוגיות האלה ניתן לעבוד רק דרך יחסי העברה בפסיכותרפיה.
יש גם סבל נואש של הנשמה, כשאנשים מבקשים להבין שאלות עמוקות יותר של משמעות בחייהם, וכשהם בוחנים את ערכיהם הפנימיים ובודקים מה הם עושים ואיך הם רוצים לחיות.
היכולת להקשיב לנשמה תלויה ביכולתו של אדם להיות קשוב לתחושותיו כלפי סביבת חייו הפנימית והחיצונית. כשאנו חיים בעולם הרציונלי, במיוחד במערב, יכולת זו הולכת לעתים לאיבוד ולכן אנו חיים את חיינו רחוק מהעצמי המהותי שלנו.
כדי לשקם את היכולת הזו, עלינו ללמוד להיות מכוונים פסיכולוגית, ללמוד להתבונן בעצמנו ולהשיב לעצמנו דרך נשמתית יותר לחיות בעולם.
כך אנו יכולים לשוב ולהתחבר לשפה אבודה של הנשמה דרך דמיון, דרך שירה ומוסיקה. גם דרך המטאפורה, סיפור סיפורים ועולם החלום שלנו אנחנו מכוננים מגע עם התפקוד מייצר המשמעות של הנשמה.
היווכחות בעצמי והפרעות פסיכולוגיות
מחקרו המקורי של אסג'יולי על מצבי התעוררות (Emergence) וחירום (Emergency) רוחניים בפרק השני בספרו Psychosynthesis (1957) הקדים בהרבה את זמנו. שם הוא מנסח מחדש את הבנתנו בנוגע להפרעה פסיכולוגית, כשהוא מראה שתסמינים רבים, רגרסיביים לכאורה, נובעים מתוך התעוררות רוחנית יותר מאשר משיבוש אישיות שנובע מההיסטוריה של האדם. מאז עוד רבים שבו ותיקפו את תרומתו, ועוד ועוד פסיכותרפיסטים מתחילים לאמץ הקשר זה ולראות שחוויות ואירועים דתיים רוחניים רלוונטיים מבחינה פסיכולוגית.
אם כן, מטפל בפסיכוסינתזה רואה תסמינים כאינדיקטורים של העצמי המצביעים על כך שעולות סוגיות לא מודעות הדורשות תשומת לב וטרנספורמציה. המטפל בפסיכוסינתזה רואה אפוא את המתעורר, המתהווה, כמו גם את הרגרסיבי וקורא את התסמינים כרמזים לזה ולזה.
פסיכוסינתזה והעולם של ימינו
אנו חיים כיום בעידן של אי ודאות ושינויים מהירים. מחנכים אותנו להסיק מסקנות מוחלטות, "לדעת" את האמת ולתפקד בתוך המשתנים של נכון ושגוי. לעתים נדירות החינוך נושא אותנו דרך היחסיות, אי הוודאות והכאוס; הוא מלמד אותנו להיות בטוחים, במקום להטיל ספק, לתהות, להיות צודקים בכל מחיר במקום לשאת את התסכול של התהליך היצירתי.
הפסיכוסינתזה, עם הדגש שלה על התהליך הפנימי של החינוך, מנחה את הפרט אל ממלכת הבלתי ידוע, כך שרוח הריפוי – זאת השוכנת מעבר לעולם הנכון טהשגוי, הטוב והרע – תוכל להתעורר. במובן זה אנחנו מציעים מהפכה של התודעה.
אנחנו מאמינים שלפסיכוסינתזה תפקיד רב ערך בהתפתחות פסיכולוגיית מעמקים חדשה , משום שיש לה מסגרת תיאורטית המכירה בדו המשמעות של מסע הנשמה במונחים של האישי והרוחני, העבר וההווה והנוירוטי והאקזיסטנציאליסטי. כשאנחנו מתחילים להבין את יסודות שונים אלה של קיומנו האנושי, אז אנחנו רואים שתהליך הסינתזה מתרחש – יסודות שונים מצטרפים זה לזה כדי ליצור שלם גדול ומאוחד יותר. לתכלית זו הפסיכוסינתזה מכוונת, כלומר לביטוי הייחודי של חיי הפרט בתוך ההקשר ההתפתחותי הרחב יותר של ייעוד האנושות עלי אדמות.
תרגום מהאתר http://www.psychosynthesis.org/html/articles.htm
טבע הנשמה הוא המתווך הגדול או עקרון האמצע בין עצמי לחומר, וככזה הוא הגורם בעל כושר החישה בכל הנוגע למוחשי מצד אחד והמהות הרוחנית המסוימת של בן האדם מהצד האחר.
מסע ההתפתחות הרוחנית מתבונן על סבל מפרספקטיבה רב ממדית. אצל אחדים התנאים האינטנסיביים ולעתים נוראיים של הילדות המוקדמת וטראומות משפחתיות נחרתו עמוק בנפש, דרך התכחשות לילד הפנימי, דרך הפיצול הראשוני ודרך בניית מבני אגו הגנתיים. על הסוגיות האלה ניתן לעבוד רק דרך יחסי העברה בפסיכותרפיה.
יש גם סבל נואש של הנשמה, כשאנשים מבקשים להבין שאלות עמוקות יותר של משמעות בחייהם, וכשהם בוחנים את ערכיהם הפנימיים ובודקים מה הם עושים ואיך הם רוצים לחיות.
היכולת להקשיב לנשמה תלויה ביכולתו של אדם להיות קשוב לתחושותיו כלפי סביבת חייו הפנימית והחיצונית. כשאנו חיים בעולם הרציונלי, במיוחד במערב, יכולת זו הולכת לעתים לאיבוד ולכן אנו חיים את חיינו רחוק מהעצמי המהותי שלנו.
כדי לשקם את היכולת הזו, עלינו ללמוד להיות מכוונים פסיכולוגית, ללמוד להתבונן בעצמנו ולהשיב לעצמנו דרך נשמתית יותר לחיות בעולם.
כך אנו יכולים לשוב ולהתחבר לשפה אבודה של הנשמה דרך דמיון, דרך שירה ומוסיקה. גם דרך המטאפורה, סיפור סיפורים ועולם החלום שלנו אנחנו מכוננים מגע עם התפקוד מייצר המשמעות של הנשמה.
היווכחות בעצמי והפרעות פסיכולוגיות
מחקרו המקורי של אסג'יולי על מצבי התעוררות (Emergence) וחירום (Emergency) רוחניים בפרק השני בספרו Psychosynthesis (1957) הקדים בהרבה את זמנו. שם הוא מנסח מחדש את הבנתנו בנוגע להפרעה פסיכולוגית, כשהוא מראה שתסמינים רבים, רגרסיביים לכאורה, נובעים מתוך התעוררות רוחנית יותר מאשר משיבוש אישיות שנובע מההיסטוריה של האדם. מאז עוד רבים שבו ותיקפו את תרומתו, ועוד ועוד פסיכותרפיסטים מתחילים לאמץ הקשר זה ולראות שחוויות ואירועים דתיים רוחניים רלוונטיים מבחינה פסיכולוגית.
אם כן, מטפל בפסיכוסינתזה רואה תסמינים כאינדיקטורים של העצמי המצביעים על כך שעולות סוגיות לא מודעות הדורשות תשומת לב וטרנספורמציה. המטפל בפסיכוסינתזה רואה אפוא את המתעורר, המתהווה, כמו גם את הרגרסיבי וקורא את התסמינים כרמזים לזה ולזה.
פסיכוסינתזה והעולם של ימינו
אנו חיים כיום בעידן של אי ודאות ושינויים מהירים. מחנכים אותנו להסיק מסקנות מוחלטות, "לדעת" את האמת ולתפקד בתוך המשתנים של נכון ושגוי. לעתים נדירות החינוך נושא אותנו דרך היחסיות, אי הוודאות והכאוס; הוא מלמד אותנו להיות בטוחים, במקום להטיל ספק, לתהות, להיות צודקים בכל מחיר במקום לשאת את התסכול של התהליך היצירתי.
הפסיכוסינתזה, עם הדגש שלה על התהליך הפנימי של החינוך, מנחה את הפרט אל ממלכת הבלתי ידוע, כך שרוח הריפוי – זאת השוכנת מעבר לעולם הנכון טהשגוי, הטוב והרע – תוכל להתעורר. במובן זה אנחנו מציעים מהפכה של התודעה.
אנחנו מאמינים שלפסיכוסינתזה תפקיד רב ערך בהתפתחות פסיכולוגיית מעמקים חדשה , משום שיש לה מסגרת תיאורטית המכירה בדו המשמעות של מסע הנשמה במונחים של האישי והרוחני, העבר וההווה והנוירוטי והאקזיסטנציאליסטי. כשאנחנו מתחילים להבין את יסודות שונים אלה של קיומנו האנושי, אז אנחנו רואים שתהליך הסינתזה מתרחש – יסודות שונים מצטרפים זה לזה כדי ליצור שלם גדול ומאוחד יותר. לתכלית זו הפסיכוסינתזה מכוונת, כלומר לביטוי הייחודי של חיי הפרט בתוך ההקשר ההתפתחותי הרחב יותר של ייעוד האנושות עלי אדמות.
תרגום מהאתר http://www.psychosynthesis.org/html/articles.htm
